הציבור ממשיך להחזיק כספים בפיקדונות בנקאיים בריבית של 3%–4% בשנה, בעוד קרנות פנסיה, גמל ופוליסות חיסכון מציגות תשואות דו־ספרתיות. הגיע הזמן לשאול – האם היועץ בבנק הוא באמת הכתובת הנכונה | טור דעה
כ־2 טריליון שקל מכספי הציבור מונחים היום בפיקדונות בנקאיים. חלקם בחשבונות עו"ש, אחרים בפיקדונות יומיים או חודשיים, ובמקרים רבים מדובר בריבית שנעה כיום בין 3 ל־4 אחוזים. שיעור כזה אולי נראה סביר על פניו, אך בהשוואה לתשואות של 10, 15 ולפעמים מעל 20% בשנה שמציגים מוצרים כמו קרנות פנסיה, קופות גמל או פוליסות חיסכון – מדובר בפער משמעותי.
אז איך ייתכן שהפער הזה ממשיך להתקיים? מדוע כל כך הרבה כסף נשאר במקומות שמניבים פחות, בשעה שהשוק מציע אלטרנטיבות משמעותית טובות יותר?
חלק מהתשובה טמון בגורם שנחשב במשך שנים לכתובת הראשונה של הציבור לייעוץ פיננסי: היועץ בבנק.
עולם חדש, יועץ ישן
עד תחילת שנות ה־2000 היה ברור למי פונים לקבלת ייעוץ פיננסי. הבנק היה הכתובת המרכזית, ויועץ ההשקעות או היועץ הפנסיוני בסניף נחשב לסמכות המקצועית הראשית.
בשנת 2005 חל שינוי מהותי. רפורמת בכר נכנסה לתוקף והובילה לכך שהבנקים נדרשו למכור את קרנות הפנסיה וקופות הגמל שבבעלותם. תפקידם הוגדר מחדש: לספק ייעוץ בלבד, ללא שיווק של מוצרים שהם מחזיקים.
לכאורה מדובר היה במהפכה רגולטורית, אולם בפועל נותרו היועצים הבנקאיים מוגבלים למערכת סגורה. הם יכולים להמליץ רק מתוך רשימת מוצרים מאושרת מראש, ולא מציגים ללקוח את כלל האפשרויות בשוק. גם אם החוק דורש אובייקטיביות, התוצאה בפועל היא ייעוץ חלקי שאינו כולל מבט רחב על צרכיו הפיננסיים של הלקוח.
