יש רגע כזה שכל אחד מכיר: אתם פותחים חדשות כלכליות, רואים שהבורסה בתל אביב שוב סביב שיאים, שומעים שגם בוול סטריט המדדים מתקרבים לרמות שיא, ומרגישים דקירה קטנה בבטן. מצד אחד ברור לכם שיש פה הזדמנות, מצד שני משהו עוצר. הרי אם כולם מדברים על שיאים, אולי כבר מאוחר מדי. אולי עדיף לחכות “עוד קצת”, לראות אם תהיה ירידה, ואז להיכנס בצורה חכמה יותר.
וכך בדיוק נוצרת הטעות הגדולה של 2026, לא טעות של החלטה לא נכונה, אלא טעות של אי החלטה. כסף נשאר נזיל, “רק בינתיים”, בפיקדונות ובקרנות כספיות, וכל חודש שעובר נראה כמו החלטה זמנית. אבל אז עוברת עוד שנה ועוד שנה, ובפועל הכסף נשאר בחנייה, בזמן שהשוק ממשיך להתקדם, לפעמים בלי לחכות לאף אחד.
זה קורה דווקא בתקופות כאלה בגלל פסיכולוגיה פשוטה מאוד: כששוק בשיא, אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא נכנס רגע לפני תיקון. הפחד הזה הוא לא כלכלי, הוא רגשי. הוא קשור לרצון להיות בשליטה, להרגיש שעשינו מהלך “מושלם”, שזיהינו את הרגע הנכון. הבעיה היא ששוק ההון לא עובד ככה. הוא לא נותן תזכורת לפני עלייה, והוא בטח לא נותן הזמנה רשמית לפני ירידה.
מה שנוצר בפועל הוא מעגל שחוזר על עצמו. מחכים לתיקון, התיקון לא מגיע בזמן שנוח לנו, וכשיש ירידה קטנה היא מיד מרגישה כמו התחלה של משהו גדול ומפחיד. ואז אנחנו חוזרים לאותה נקודה: נשארים בחוץ, משכנעים את עצמנו שזו אחריות וזהירות, למרות שבפנים אנחנו בעיקר תקועים.
